"הבלתי נראים": קמפיין השקופים

ביקורות
הם חיו בתוכם, אבל נלחמו בכל יום על הישרדותם בברלין של שלהי מלחמת העולם השנייה. ארבעה סיפורים יוצאי דופן, שמסופרים בצורה יוצאת דופן מבחינה קולנועית.

"הבלתי נראים": קמפיין השקופים
"הבלתי נראים": קמפיין השקופים

כבכל שנה, יום השואה מגיע קצת אחרי חג הפסח וקצת לפני יום העצמאות, באותה התקופה בשנה ישנה הזדמנות לעם ישראל להיזכר ביציאה מעבדות לחירות, בבריחה ממחנות ההשמדה הנוראיים ולבסוף בזכייה בעצמאות במדינה שלנו. ביום השואה יוצאים מהנפתלין כל אותם הסרטים שהפכו לנכס צאן ברזל עבור יום העם היהודי, בעבור אותו יום זיכרון לאומי ("רשימת שינדלר", "הפסנתרן" ודומיהם) וכמובן שאינספור הסרטים הדוקומנטריים נטחנים ללא הרף, כי השנים חולפות, הניצולים מתפוגגים וכל שיוותר מהם בעתיד הוא הארכיון המצולם וגם המבוים והעלילתי - הקולנועי.


(בלונדינית כלפי חוץ, אבל רק כלפי חוץ. אליס דוויר בתפקיד האני לוי | באדיבות סרטי נחשון)

קלאוס רפלה החליט לבצע התכה מעניינת בין שני סוגי הז'אנרים: ז'אנר הדוקו, במסגרתו מספרים ניצולי השואה את סיפורם האמיתי ובין ז'אנר הדרמה והמתח, במסגרתם מתרחש הסרט העלילתי, המבוסס על סיפורם של ניצולים השואה. התלכיד הזה יוצר יצירה מעניינת, אשר מסופרת באופן קוהרנטי וברור ומוגשת לצופים בצורה שגם מוסיפה עניין לסיפורי הזוועות, אותם חוו היהודים בברלין ובעיקר בסיפורם של ארבעה יהודים, אשר השכילו להיטמע בצורה מושלמת בתוך אורח החיים הברלינאי, כאשר הוכרזה כעיר "נקייה" מיהודים.

רפלה מקפיד להתמקד על פניהם של המרואיינים, בכל הנוגע בחלק הדוקומנטרי ובמהלך הראיון הארוך איתם, הוא כמעט ולא מראה את המרואיינים מתחת לכתפיים והחזה, הצופים מקבלים פוקוס גדול על האדם המבוגר, אשר מספר את סיפורו בתור צעיר בימי מלחמת העולם השנייה. רפלה רוצה לתת את מלוא תשומת הלב לגיבורים, כאשר הם מקבלים את הבמה, בשביל לתאר את הדרמה האמיתית והכמעט לא יאומנת, אותה חוו בימי מלחמת העולם השנייה.


(הקצין ידע והיא עדיין עבדה. רובי פי בתפקיד רות ארנדט | באדיבות סרטי נחשון)

תוך כדי תיאורם של הגיבורים את העלילה אותה חוו, משלב רפלה את החלק העלילתי בתוך הסיפור האמיתי ורוקם רקמה עדינה בין הסיפור לבין המספר, שהוא אכן המספר בחלק מהזמן ובחלקו השני, דמותו (העלילתית) מקריינת את עצמה, כאשר המספר (האמיתי) נותר ברקע. מבלבל? כן. אבל כך שואף רפלה להחליק את הסיפור הדוקומנטרי אל תוך זה העלילתי וליצור מעבר כמעט טבעי בין מה שעשוי להתפרש כסרט דוקומנטרי, בעל קצב משלו, המותאם לחוקי ז'אנר הדוקו, לבין עלייה חדה למדי, לקצב של הסרט העלילתי.

באוקטובר של שנת 1941 היהודים מגורשים מברלין, אחוז קטן מהם נותר מתחת לרדאר הגרמני ההדוק והם נטמעים בתוך חיי היום יום הברלינאים, כ-7000 מהם נותרים "בלתי נראים" בעיר ואת סיפורם של ארבעה מהם מביא רפלה אל המסך. סיומה שונהאוס הוא זייפן דרכונים, שמתגלגל בעזרת כשרונו אל פתח דלתו של דוקטור קאופמן, עבורו הוא מזייף עשרות דרכונים, אשר עוזרים להציל חיי יהודים רבים. האני לוי מצליחה גם היא לחמוק מרשימות המוות ומסתתרת בתור סוג של רוח רפאים, שבעיקר נמצאת ברחוב ובבית הקולנוע. אויגן חי בבית של משפחה קומוניסטית ומצטרף לנוער ההיטלריאני במהלך היום, כאשר בלילות הוא מתפקד בתור פעיל מחתרת המורדת בנאצים ואילו רות "מגלמת" תפקיד של אלמנה ונמצאת בביתו של קצין נאצי, שלמרות הבנתו שהיא יהודיה, מעלים עין, ממלא פיו מים ואינו מסגיר אותה.


(גם היא מצאה בסוף מקום חם לשהות בו. אליס דוויר בתפקיד האני לוי | באדיבות סרטי נחשון)

בין כל ארבעת הסיפורים ישנה חפיפה קלושה, אולי בחלק מהסיפורים, בין זה לזה, אבל החפיפה המושלמת היא בסיפור, בנראטיב ובדרך חייהם, משך אותה תקופה מחבוא והסתתרות מהנאצים. החיים בחוסר הוודאות המתמיד, כאשר חלק מהעניין הוא לדאוג למחסה ומקלט במהלך היום ולאותו הדבר במשך הלילה, הלשנות פוטנציאליות בקרב הגרמנים המקיפים אותם וגרוע מזה, הלשנות מצידם של יהודים, שרוצים להרוויח משהו עבורם, באם יסגירו יהודים אחרים. חוסר הוודאות והרצון לשרוד על אף כל הקשיים הופכים את הסרט לשונה מדרמות השואה "הרגילות" והשילוב בין הדרמה העלילתית והנרייטורים האמיתיים, יוצר אמינות בנוסף לדרמה ויוצר ניתוקים יזומים בשביל להוריד מהעומס העלילתי על הצופה.

אחד הקשיים המרכזיים שרפלה מצליח להתגבר עליו בקלות היא כיצד לספר סיפור שסופו ידוע מראש, אפילו בתחילת הסרט. כל אחד מהגיבורים יושב ומספר את סיפורו האישי והצופה כבר מבין שזה סיפור הישרדות ועם זאת הדרמה היא אחד המנועים העלילתיים המוצלחים ביותר של הסרט. הסיפורים של השורדים ושל אלו שסיכנו את חייהם, בשביל לעזור להם להישרד הם שניים מעמודי התווך המרכזיים של הסרט, שכן הסיפור שרפלה רוצה לספר, לא מתמקד רק ביהודים ששרדו, אלא גם באלו המקומיים שעזרו להם לשרוד, כל אחד מסיבותיו שלו וכמובן עם הסיבות המרכזיות: אנושיות וטוב לב.


(בבוקר בנוער ההיטלריאני, בערב מורד! אהרון אלטאראס בתפקיד אויגן פרידה | באדיבות סרטי נחשון)

משפט על הסרט:
סרט שואה חשוב, שגם מצליח לעקוף מכשול כפול ולהישאר מרתק בתור סרט בזכות עצמו וזאת בזכות השילוב המעניין שיצר רפלה בין הז'אנרים. כבכל סרט שואה, עולה הגבורה והתושיה היהודית, אבל הפעם גם נציגים גרמנים מקבלים את אור הזרקורים החיובי.

משפט על הבמאי:
רפלה בנוסחא מנצחת מדלג בקלילות בין שתי הסוגות, כאמור ורותם לטובתו סיפורים מעניינים, על מנת להבליט את ניצולי השואה האמיתיים וסיפוריהם המרגשים.

משפט על השחקנים:
השחקנים המרכזיים בכלל אינם שחקנים, אלא האנשים שעל בסיס סיפוריהם הורכב הסרט והם החשובים ביותר בכל הקאסט, על אף שהם נותרים בגדר הקריינים במהלך הסרט. שניים מגיבורי הסרט; רות גמפל וסיומה שונהואס כבר לא בין החיים, אויגן פרידה חי בגרמניה, והאני לוי בת ה- 94 הגיעה לביקור בארץ לרגל עליית הסרט, יחד עם רפלה, במהלך השבוע החולף.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים לערך, זמן מדויק. לא נמרח, מביא את הסיפור כפי שהוא צריך להיות מסופר, ללא גרם מיותר ובצורה מהודקת אל ליבו של הצופה.

סיכום המבקר
10/
5.5

מתוייגים בכתבה זו

תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "הבלתי נראים": קמפיין השקופים
סרטים בקולנוע