"שיעורים בפרסית": הניצוד הופך לאומן החירטוט

ביקורות
סרטו הנפלא של ואדים פרלמן הוא עוד הוכחה ניצחת לניצחון הרוח, בצורה יוצאת דופן, גם אם פרטי הפרטים, לעומקם, לא בהכרח מדויקים. יצירת שואה נפלאה, נוגעת, מרגשת, אשר עשויה ומגולמת היטב.

"שיעורים בפרסית": הניצוד הופך לאומן החירטוט
"שיעורים בפרסית": הניצוד הופך לאומן החירטוט

השנה הנוכחית הבליטה נוכחות מעניינת של סרטי שואה. שני סרטים היו בכלל מצוירים, אחד על שחמט והיה עוד אחד; עם בן פוסטר, בשם "השורד". בסרט, בכיכובו של פוסטר, קצין נאצי החליט לקחת לעצמו יהודי מחמד, אשר ייצג אותו בקרבות אגרוף, שהמפסיד ממשיך לממלכת גן עדן והמנצח ממשיך להיאבק באחים שלו מהמחנה. עד המוות. גם "השורד" הציג מערכת יחסים של חיבה אל מול שנאה תהומית ואינטרסים בין קצין נאצי לבין יהודי, שפשוט הביא תועלת לאותו הקצין. בסרט הנוכחי אמנם האגרופים היחידים שתראו יהיו לכיוון היהודי בעל הלוק האיראני, אבל בכך זה יסתכם ובאופן קצר מאוד. אי אפשר שלא להיזכר בעלילת הרקע, בשחור לבן, שהובלטה בחלקים מסוימים של הסרט ההוא, כאשר צופים בסרט הנוכחי, אשר מדגיש בעיקר כמה מאמץ נדרש מיהודי בשואה בכדי לשרוד בכל מחיר.

פרלמן זורק את "מבוסס בהשראת מקרים אמיתיים" בתחילתו של הסרט ודי מגלה את סופו, במידה מסוימת. ואם קראתם שורה וחצי על הסרט או ראיתם טריילר או תקציר שלו, אתם יכולים גם לדעת את העלילה במלואה ולהבין איך תחילתו של הסרט מסמן על סופו הידוע מראש. מכאן לוקח הבמאי, היהודי ויליד אוקראינה, את הסרט, מצחיק ומוזר ככל שזה יישמע, אל הלא נודע. הרי כל חלקי הסיפור ברורים וידועים כבר, אז איפה עוד יכול פרלמן להפתיע אותנו, בתור צופים? ברגעי המתח, החרדה ובתוכנו של הסרט, שנשען באופן כבד וחזק על צמד השחקנים שלו ומערכת היחסים ביניהם וכמובן על הדרמה והמתח, שבונה הבמאי.


אני אגלה לכם איך זה נגמר, כבר בהתחלה ואתם תזרמו הלאה | באדיבות בתי קולנוע לב

הסרט, מבוסס על סיפור של וולפגנג קוהלהאסה, אשר בעצמו קיבל השראה מסיפור אמיתי ומספר את סיפורו של ז'יל (נאוול פרס ביסקאירט הכשרוני, בעל עיניי העגל ופניו של ציון ברוך מ"מה קשור"), שהיה בן של רב מאנטוורפן, שבבלגיה ונתפס באמצע המלחמה על ידי הנאצים. ז'יל נוסע בחלקה האחורי של משאית עם כריך בכיסו, אשר את חציו הוא מוסר לאחד הנוסעים בתמורה לספר על המיתולוגיה הפרסית, הנמצא בחזקתו של אותו נוסע. כאשר הם מגיעים ליער עם החיילים הנאצים, כולם מוצאים להורג ואילו ז'יל מתחנן על חייו ומצהיר כי הוא נצר למשפחה איראנית ואינו יהודי בכלל, רגע לפני שהוא נורה למוות. כמה מזל הוא שהקצין הבכיר של אותם חיילים בדיוק מחפש איש פרסי, שילמד אותו פרסית.

בשלב הבוסרי מאוד הזה, הצופים כבר מבינים שיש כאן בעיה, שכן ז'יל איננו דובר את השפה וגם אם הוא מאוד נראה שייך לאומה האיראנית, בחזותו החיצונית (לפחות בסרט), אין זה מעיד על כלום עבור אנשים שלא ראו פרסי אמיתי מימיהם. מכאן מתחילה העלילה להתגלגל, כאשר ז'יל משנה את שמו לראזה ומתחיל ללמד את הקצין הגרמני שיעורים שלמים בג'יבריש טוטאלי (אשר, אגב, הומצא בעבור הסרט הזה במיוחד ובעזרתו של פילולוג רוסי, אשר נשען בכבדות על שמות קורבנות המחנה, בכדי לייצר את השפה). בכל שלב של לימוד מילה שקרית בפרסית מחורטטת, נרשמת התקרבות והפשרה בין הקצין לבין ג'יל-ראזה, אשר מנסה בסך הכל לשרוד ובהחלט עושה כל מה שצריך בשביל להשיג את מטרתו.


המילה הראשונה היום תהיה: "חארטה" | באדיבות בתי קולנוע לב

הרצון של הקצין (אשר מגולם על ידי לארס אידינגר הנהדר) ללמוד פרסית מגיע משאיפה שלו ללכת ולפתוח דף חדש, בתום המלחמה. בכל פעם שהוא יושב עם השבוי שלו, הוא לומד ממנו מילים (לא אמיתיות, כמובן), לומד משהו על אנושיות ומפגין אותה בעצמו, ללא קשר או אולי עם קצת קשר ובכלל, בכל הנוגע לקשר בין השניים - הוא מתהדק. מהצד השני דמותו של ז'יל, שנקרא יותר "ראזה" או "פרסי" מאשר בשמו המקורי, הולכת והופכת כמעט קהת חושים לסביבה, לעצמה ולמצבה, על אף הלחץ הבלתי פוסק שלו ללמד את עצמו לזכור בעל פה כמה שיותר מילים לא אמיתיות, אשר אותן הוא המציא וזאת בכדי לשרוד את המחנה, בכל סבב מחודש של מילים ובכל סבב מחודש של טיהור יהודים אכזרי, מצד הנאצים.

הנוסחה, בה השתמש בארי לוינסון בסרטו ("השורד", כאמור) משתחזרת גם אצל פרלמן, אשר מצד אחד מאניש את המפלצת הנאצית או יותר נכון - מפלצת נאצית אחת, אבל לא עד הסוף, כדי שלא נוכל לחבב את אותו קצין. הרי הקצין, מראש, רוצה ללמוד שפה חדשה, שתעניק לו אופציית הישרדות ופתיחת דף חלק בימים שלאחר המלחמה ואילו ז'יל, היהודי המתחזה לפרסי, משתמש בלימוד שפה חדשה בשביל עצמו ובשביל הקצין המחזיק בו לשם המטרה הזו, בכדי לשרוד יום נוסף במחנה ומסתמך באופן מלא על זיכרונו. השפה מהווה את האפיק ההישרדותי עבור שתי הדמויות וכל אחת מהן מגיעה עם הרקע והמטרות שלה ועל הדרך, הסיפור של השניים הופך להיות קשר תועלתי, אשר מבוסס על אמון רגעי, בשלבים מסוימים שלו.


תכתוב, תכתוב: איראן עוד לא העשירה מספיק אוראניום | באדיבות בתי קולנוע לב

מעבר לסיפורי צד על חיילים זוטרים, אשר מהווים מעין אנטגוניסטים בולטים יותר, הסרט מתמקד כמעט באופן טוטאלי בשני הגיבורים המרכזיים שלו, ברמה כמעט תיאטרלית, כאשר השניים נמצאים בחדר אחד, עם מעט מאוד מרחב תמרון והמון מחנק וצורך לפרוק. משני הכיוונים. יש הטענו כי אווירה הומו-אירוטית התפתחה בין השניים וגם אם יש דברים בגו, כנראה שאין צורך לטעון את האווירה המתוחה ממילא, במימד נוסף של מתח מיני ולנסות לעבות היכן שפרלמן הותיר את הדינמיקה והכימיה בין השחקנים מוגבלים עד לגבול מסוים. בשביל להקליל, באופן מסוים למדי, את האווירה, משתמש פרלמן במעברים כמעט קומיים, מעבר להמצאת השפה, בכל הנוגע לגיבורי המשנה שלו, אשר מגחיכים את עצמם ואת שותפיהם לעיתים רחוקות.

מדובר בסרט, אשר מגולל עבור צופיו סיפור שואה, שגם אם הוא בעל אחיזה מרשימה במציאות וגם אם מרביתו מומצא, פשוט אי אפשר להסיר ממנו את העיניים וקשה להתנתק בכל רגע ורגע מהעלילה. מדובר כאן בסרט אשר פורש את עצמו מול צופיו כמו ספר פתוח; אין סודות, האמצע ידוע וגם הסוף ואנחנו, בתור צופים, מקבלים את הרשות להשקיף מהצד, להתרשם ולראות בסופו של דבר, בעיקר כיצד הבמאי נותן לדמויות שלו למלא את זמן המסך בעזרת החומרים, אשר נכתבו להם מראש ובעיקר בעזרת משחק משכנע ויוצא דופן. לא תישארו אדישים ליצירה הזו והיא תחלחל עמוק גם בשלבים מאוחרים, שלאחר הצפייה בו וזוהי, בעצם, תמצית הקסם של הסרט הנפלא והלא פשוט הזה, על צופיו.


מתערב איתך על 200 פרנק שהוא לא יודע להכין חורשט סבזי | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
דרמה עוצמתית, שגם אם היא לא שוברת את הכללים של הז'אנר, היא מצליחה לרגש וללכת עם הצופה עוד הרבה אחרי שהסרט הסתיים ומייצרת דיון מרתק על השואה וכמובן על האופן שבו מוצג תסריט, המתבסס על סיפור אמיתי, אל עבר הצופים.


משפט על הבמאית:
ואדים פרלמן, אשר ביים את "בית של חול וערפל" (בכיכובו של בן קינגסלי) בבימוי יוצא מן הכלל ובטשטוש בין המציאות לבדיה. פרלמן מביים, ללא משוא פנים, סרט מדויק, בעל ירידה לפרטי פרטים וחדירה לפצע הגדול ביותר של האומה היהודית ומטפל בנפש היהודית ההומיה שלו, דרך יצירתו של הסרט.


משפט על השחקנים:
נאוול פרס ביסקאירט, אשר כבר זכה בפרס סזאר על תפקידו ב-"120 פעימות בדקה" מציג פשוט הופעה כובשת, עם עיניים ביישניות, גדולות ומשכנעות ותפקיד נפלא ואמין. לארס אידינגר בתפקיד מדויק של הקצין הנאצי, אשר הולך ומתרכך - עובדה הדורשת מהדמות שלו הפיכה ענקית, שכמובן משתקפת דרך המשחק הנהדר שלו.


משפט על אורך הסרט:
שעתיים וטיפה, שמצליחים להחזיק מבלי לתת לצופה לברוח לשנייה אחת מהמסך.


סיכום המבקר
10/
7.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "שיעורים בפרסית": הניצוד הופך לאומן החירטוט
סרטים בקולנוע