"הבוס הטוב": הנה לכם בועה רצינית במקומות העבודה

תמיד תחשדו. מאחורי החיוך של הבוס שלכם מסתתר מניע. לא מאמינים? קחו לכם שעתיים עם חוויאר בארדם ותיווכחו לדעת כי מאחורי הופעה מוקפדת, שיער מסודר וחיוך עמוס בשיניים בורקות מסתתר לו ההפך הגמור. אבל גם במקרה הזה ועם הכנה מראש, אתם עדיין לא תאמינו עד לרגעים האחרונים כמעט, שאכן מדובר במשהו שונה לחלוטין ממה שמוצג מאחורי המעטפת החיצונית. ההופעה של בארדם כל כך משכנעת, כאשר גם כשאתם רואים שהוא דופק את כל מי שעומד בדרכו, בכדי להגיע למטרת העל הנכספת שלו, אתם תחשבו שהוא באמת עושה את הכל מתוך נחמדות נטו.


אמנות החיוך והחירטוט | באדיבות קולנוע חדש

החיוך של בארדם ניבט מכרזתו של הסרט ואתם מבינים שהמסע כאן יהיה עם משקל סביר של קומדיה מול דרמה, בייחוד שבכרזה אחרת הוא עומד לו על מאזני שקילה, מה שיבוא לידי ביטוי בתור המטאפורה המובילה של הסרט - מאזניים. המאזניים הם המוטיב המרכזי של הסרט וגם משמשים בתור מקור הפרנסה העיקרי של אותו בוס "טוב" מהכותרת והם ילוו את הצופים ואת הגיבורים הראשיים לכל אורך הדרך, בשביל שלא תעלה המחשבה לנסות ולהפר את האיזון העדין שבין טוב ל...ובכן, מטורף. ההופעה המטורפת של בארדם היא בהחלט שיא השיאים של הסאטירה העוקצנית והמגוונת הזו והוא יודע לפסוע בזהירות מירבית בין הגבולות שהוגדרו עבור ההופעה שלו בסרט.

השחקן הספרדי מגלם את דמותו של חוליו בלנקו - בעלים של חברת מאזניים. בסצנה שאחרי סצנת הפתיחה האלימה במיוחד, שעוד תקבל קישורי קונטקסט רלוונטיים בהמשכו של הסרט, נוכל לפגוש את בלנקו עומד על במה מוגבהת בלב המפעל, אותו הוא מנהל ומעל אותה פלטפורמה, שבבירור מבדלת בינו ובין נתיניו-עובדיו, הוא מודיע לעובדי המפעל שהחברה שלהם מועמדת לפרס הצטיינות ממשלתי וכמובן מנחה את כולם לספר את האמת ורק האמת על העבודה במפעל, כאשר יגיעו חברים מאותה ועדה; קרי, כמה שהם נהנים לעבוד במפעל ובעיקר תחת מנהל שכמותו. הוא, ככל מנכ"ל בחברה לא גדולה במיוחד, נהנה לזרוק לאוויר את המונח "משפחה", כאשר הוא מדבר על מערכת היחסים בין העובדים למנכ"ל וניכר, במבט ראשון (בלבד) כי יש דברים בגו.


אל תשכחי לספר כמה טוב לך בבית השני שלך | באדיבות קולנוע חדש

וכמו בכל סרט שזקוק לשמן, כדי להבעיר את המנוע העלילתי שלו, בסרטו החדש של פרננדו לאון דה אראנואה עניין ההצטיינות של החברה משמש בתור מנוע חזק ליצירת דאגה ופעילות סביב הרצון לזכות באותו תואר. השמן וחומרי הבערה עבור אותו מנוע הם ערימה של צרות ומקרים בלתי צפויים, אשר הולכים ונערמים מעל ראשו של אותו מנהל אוהב, שבאמת נראה כאילו אכפת לו מכל עובד ועובד, על אף שברורה לכל כוונתו הלא כל כך נסתרת. הפיצול העלילתי בין כל תחילת צרה, שהולכות ונקשרות זו בזו, מחזיק מעמד היטב, בעיקר בזכות יכולתו של הבמאי להחזיק, במקביל, מספר קווי עלילה, אשר מייצגות מספר צרות מרובות במקביל, אותן הוא בוחר להעמיס על צופיו וכמובן גם על הגיבור הראשי שלו.

העין הצוחקת והעין הדופקת מקבלות משמעות עודפת בסרט הנוכחי ובייחוד נוכח הופעתו הנפלאה של בארדם, שמותיר כל כך הרבה מקום לספק, בנוגע לכוונות האמיתיות של הדמות אותה הוא מגלם. המיקוד של דה אראנואה מתבטא בעיקר בסימבוליזם וכמובן בדחיקה הצפופה של בוס גדול אל תוך יצירת תמרונים בלתי אפשריים, בכדי להשיג את מה שהוא צריך - שקט תעשייתי, היא בבחינת שעשוע קולנועי מבריק ונהדר, אשר יוצר תמהיל נכון, מדוד ומדויק של דרמה, קומדיה וגם לא מעט רגעים אפלוליים מאוד, שלוקחים את הסאטירה הזו למקומות הרבה פחות סימפטיים ממה שהיא מתיימרת להציג בתור המעטפת החיצונית שלה - בדיוק כמו גיבורה הראשי.


צדק, צדק (ומצוינות תעשייתית) תרדוף! | באדיבות קולנוע חדש

הסרט מתיימר להציג את רחשי ליבו ופעולותיו של מנהל גדול, שהוא סמל לתרבות העסקית הנוכחית. הוא מציג עסק רץ ומתיימר להראות כמה שהוא חם, אוהב ומעורב בפרטי הפרטים הקטנים ביותר של עובדיו, אבל בפועל ועם כל החום והאהבה שהוא מנסה להפיץ, הוא מוכן לזרוק כל אחד ואחת מהם, ברגע נתון, מתחת לגלגלים של הטנק הגדול, שהוא ההכרה בפועלו האישי, בתור בוס גדול וטוב. לצורך העניין גם מונח המושג "משפחה" על השולחן והסרט דן בו, כאשר היחס של הדמות הראשית כלפי המשפחה האמיתית שלו וגם כלפי העובדים שלו, אותם הוא מכנה בכינויים שמשייכים אותם לחלק ממשפחה גדולה (אחים, ילדים וילדות), הוא יחס זהה והוא לא מפלה בין אף צד, כאשר הוא לא בוחל באמצעים, בעיקר בשביל הרווח האישי שלו.

אחרי שהעשן התפזר, הסאטירה הזו תוגמלה בארץ המוצא שלה: ספרד, עם לא פחות מעשרים מועמדויות לפרס הגויה ועם שישה פרסים, בסופו של דבר: הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, השחקן הראשי הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, המוזיקה המקורית הטובה ביותר והעריכה הטובה ביותר. בארץ היא עולה כעת, באיחור קל, של שנה וחצי, אבל עדיף מאוחר מאף פעם לא. כעת יש לכם נקודת מוצא, על מנת להשוות בין המנהל שלכם לבין הבוס של בארדם וגם מחשבה בנוגע לדרך במסגרתה אתם מעדיפים להתנהל מולו. בכל חיוך, צחוק ואכפתיות תוכלו, מעתה והלאה, למצוא את השיער, בגווני לבן ושחור (סימבוליזם, כבר אמרנו?) והחיוך הנכלולי של בארדם, אז קחו לכם משנה זהירות כשאתם מגיעים לבקש העלאה.


אמרתי לך...העלאות רק אחרי שמקבלים את ההצטיינות המפעלית | באדיבות קולנוע חדש

משפט על הסרט:
סאטירה מבריקה, שראויה ללא מעט פרסים מקומיים, בהם היא זכתה ובעיקר תיזכר בזכות (עוד) הופעה משויפת, עד כמעט שלמות, של השחקן האדיר הזה. היא לא תמיד במקום הנכון, בו היא שואפת להיות, אבל הוא מציל את הספינה השטה, בכל פעם, מחדש ומכוון אותה ליעד היטב.

משפט על במאי הסרט:
פרננדו לאון דה אראנואה ("יום מושלם") כבר פעיל כמעט עשרים שנה, בתור במאי ואף שיתף פעולה עם בארדם, קודם לכן (בסרט "פבלו") וניכר כי השילוב עובד היטב. הבימוי של דה אראנואה הוא לפרקים מבריק ולפרקים קצת מתיש, אבל לא לחינם ארץ המוצא שלו זיכתה אותו ואת סרטו בערימה של פרסים ומועמדויות.

משפט על השחקנים:
ההופעה של בארדם היא חווייתית, כיוון שהוא מביא את עצמו לכדי תפקיד קומי מבריק, הגובל בלא מעט רגעי דרמה, המפלרטטים עם המקאברי. הוא מחזיק את הסרט כמעט לבדו, אבל לא רק הוא עושה את הסרט למה שהוא. כוכבי המשנה, אשר עובדים לצדו, מבריקים גם בפחות זמן, הניתן להם, אל מול זה שמקבל הכוכב הבלעדי של הסרט והבולטים שבינם הם: מאנולו סולו ("המבוך של פאן", "ביותיפול"), פרננדו אלביזו ("המבוך של פאן") אוסקר דה לה פואנטה ואלמודנה אמור המהממת, שהמבטים שלה פשוט מעבירים סדרת צמרמורות בלתי פוסקת, בכל שניית זמן מסך, שהיא מקבלת.

משפט על אורך הסרט:
אמנם מדובר בסרט שהוא קצת פחות משעתיים, אבל נדמה לעיתים כי דה ארנואה חג סביב נקודות מסוימות ומתקשה לשחרר ובכך מאריך את סרטו, בכמה נקודות, שלא לצורך. אפשר היה לחתוך עשרים דקות ולהגיע למיצוי קצת יותר מוקדם.